משלוח חינם בקנייה מעל 200 ש''ח
מחקרים מאומתים › ספורט וביצועים
Int. J. Kinesiology & Sports Science · 2018
עשרה רצים שנושמים דרך האף כבר שנים עברו מבחן מאמץ מרבי בשני מצבי נשימה. הביצועים יצאו זהים — וכמות האוויר שהם הזיזו כדי להשיג אותם הייתה נמוכה בהרבה.
מחקר שפורסם ב-International Journal of Kinesiology and Sports Science בשנת 2018 ליווה רצים שהתאמנו לנשום דרך האף. בבדיקת מאמץ מרבית הם שמרו על אותו VO2max ועל אותו זמן עד תשישות כמו בנשימת פה, ובמקביל הזיזו כ-22% פחות אוויר בדקה. קצב הנשימות ירד מכ-49 לכ-39 בדקה במאמץ המרבי: פחות נשימות, עמוקות ורגועות יותר, וכל נשימה מפיקה יותר חמצן. זו הגדרה נקייה של יעילות נשימתית — אותה תפוקה, עם פחות עבודה של מערכת הנשימה.
וכאן נכנס לתמונה מה שהמדבקה עושה מכנית. GudSport נדבקת מבחוץ על גשר האף ומרימה בעדינות את דפנות הנחיריים כלפי חוץ, כך שהמעבר האווירי נשאר פתוח רחב יותר גם כשהקצב עולה והשאיפה מתחזקת. ככל שהאוויר עובר באף בנוחות רבה יותר, כך קל יותר להישאר בנשימה אפית לאורך כל הריצה — ולהחזיק את אותו דפוס עמוק ורגוע שהמחקר מתאר.
יש תחושה מוכרת שכולנו מכירים: כשהמאמץ עולה, הפה נפתח מעצמו. זה נראה הגיוני — פתח גדול יותר, יותר אוויר, יותר חמצן. אותו דבר קורה בלילה. כשהמעבר באף צר, הגוף מחפש את הדרך הקלה ועובר לנשום דרך הפה.
קבוצת חוקרים החליטה לבדוק אם ההיגיון הזה באמת נכון. הם חיפשו רצים שכבר עשו את המעבר — אנשים שנושמים דרך האף בלבד, בכל אימון ובכל תחרות — ושאלו שאלה מדויקת: מה קורה לסיבולת שלהם, ולכמות החמצן שהם צורכים, כשהם נושמים דרך האף לעומת אותם רצים בדיוק כשהם נושמים דרך הפה.
התשובה נוגעת לכל מי שהאף שלו נסתם בלילה או נחסם באמצע ריצה, ולא רק לספורטאים. היא עוסקת בשאלה כמה עבודה הגוף באמת צריך להשקיע כדי להכניס את אותה כמות חמצן.
המחקר פורסם ב-2018 בכתב העת International Journal of Kinesiology & Sports Science (כרך 6, גיליון 2), בהובלת Dallam ו-McClaran. השתתפו בו עשרה רצים חובבים — חמישה גברים וחמש נשים — וכולם עמדו בתנאי כניסה נוקשה: שישה חודשים לפחות של נשימה אפית בלעדית, בכל אימון ובכל מרוץ.
המבנה שנבחר נקרא מחקר צולב (crossover), כלומר כל נבדק שימש כקבוצת הביקורת של עצמו: אותו אדם נבדק גם בנשימה אפית וגם בנשימה דרך הפה. כך ההבדלים שנמדדו אינם נובעים מפערי כושר בין אנשים שונים. הבדיקות נפרשו על שלושה שבועות רצופים, בדיקה אחת בשבוע, באותה שעה, במעבדה בפואבלו שבקולורדו — בגובה 1,450 מטר מעל פני הים. הנבדקים לא ראו את הנתונים שלהם במהלך הבדיקה.
כל מפגש כלל שני מבחנים על הליכון: מבחן מדורג עד תשישות, שבו המהירות עלתה ב-0.3 מייל לשעה כל 30 שניות, ולצדו ריצה של שש דקות רצופות ב-85% מהמהירות המרבית. כדי לוודא שכל נבדק באמת נושם בערוץ הנכון, במצב הנשימה האפית הודבק סרט על הפה ולצדו הודבקה מדבקת אף — תפקידה שם היה מכני בלבד: לשמור על מעבר האוויר פתוח כדי שלחץ המסכה לא ילחץ את דופן האף פנימה. במצב הנשימה דרך הפה נסגר האף בתפס והנבדק חבש מסכת פנים מלאה.
מחקר מ-2018 בדק רצים שנושמים דרך האף בלבד, ומצא שהם החזיקו מעמד עד תשישות באותו זמן בדיוק — 428 שניות מול 421 שניות בנשימה דרך הפה.
במבחן עד תשישות, הרצים החזיקו מעמד 428 שניות בנשימה אפית לעומת 421 שניות בנשימה דרך הפה. שני המצבים הסתיימו במאמץ מרבי אמיתי. במילים אחרות, הביצוע נשמר.
ההבדל הגדול היה בכמות העבודה הנשימתית שנדרשה כדי להגיע לשם. אוורור הדקה — כמות האוויר שהגוף מזיז פנימה והחוצה בכל דקה — עמד על 90.5 ליטר לדקה בנשימה אפית, מול 117.8 ליטר לדקה בנשימה דרך הפה. זהו הפרש של 22%. קצב הנשימה ירד מכ-49 נשימות בדקה לכ-39, ונפח כל נשימה בודדת נשמר — כלומר פחות נשימות, וכל אחת מהן מפיקה יותר.
המדד שמתרגם את זה ליעילות נקרא VE/VO₂ — כמה ליטרים של אוויר צריך להזיז כדי להפיק ליטר אחד של חמצן. במאמץ המרבי הוא עמד על 35.2 בנשימה אפית מול 41.3 בנשימה דרך הפה. בריצת שש הדקות התמונה חזרה על עצמה: 32.4 מול 36.7, ומדד מקביל לפליטת פחמן דו-חמצני (VE/VCO₂) עמד על 28.5 מול 32.9. באותה מהירות בדיוק, צריכת החמצן בנשימה אפית הייתה נמוכה יותר — הפרש שהמחברים מעריכים בכ-4%.
נשימה איטית יותר משאירה לאוויר יותר זמן מגע בריאות. החמצן עובר מהאוויר אל הדם דרך דופן דקה בשקיקי הריאה, והמעבר הזה לוקח זמן. כשנפח הנשימה הבודדת נשאר זהה אבל מספר הנשימות יורד, כל מנת אוויר שוהה בפנים קצת יותר — ומנוצלת טוב יותר לפני שהיא יוצאת.
יש לכך גם מחיר שנחסך. שרירי הנשימה הם שרירים לכל דבר, והם צורכים חמצן כדי לעבוד. הזזה של 22% פחות אוויr בכל דקה פירושה שפחות מתקציב החמצן של הגוף מושקע בפעולת הנשימה עצמה, ויותר ממנו נשאר לרגליים.
מדד נוסף שעלה בנשימה האפית הוא PETCO₂ — ריכוז הפחמן הדו-חמצני בסוף הנשיפה. פחמן דו-חמצני הוא מה שמפעיל את הדחף לנשום, ולכן נשימה דרך האף מרגישה צפופה בהתחלה למי שלא רגיל אליה, ומתרככת ככל שהגוף מתרגל. במקביל, האף עושה עבודה שהפה לא עושה: הוא מסנן, מחמם ומלחלח את האוויר בדרכו לריאות.
כל מה שתואר כאן מתחיל בהנחה אחת: שהאוויר באמת נכנס דרך האף. הנקודה הצרה ביותר בדרך הנשימה נמצאת בכניסה לאף, באזור שנקרא המסתם האפי — החלק הגמיש של דופן האף, ממש מעל הנחיר. כשהאזור הזה צר או נוטה להיצמד פנימה, ההתנגדות עולה, והפה נפתח כמעט מעצמו.
מדבקת אף פועלת שם, ורק שם, ובאופן מכני לחלוטין. היא רצועה דביקה שבתוכה פסים גמישים המחזיקים מתח קבוע. מדביקים אותה מבחוץ, על דופן האף, והמתח מרים את הדופן כלפי חוץ ומרחיב את המעבר. שום דבר לא נכנס לגוף ואין בה חומר פעיל. זו בדיוק הסיבה שגם במעבדה הוצמדה מדבקה כזו לנבדקים — כדי לשמור על המעבר פתוח.
אם האף שלכם מרגיש צר בלילה, או נחסם באמצע אימון ומעביר אתכם לנשימה דרך הפה, זה מה שהמדבקה נותנת: מעבר פתוח יותר, שהופך את הנשימה דרך האף לדרך הקלה במקום למאמץ. משם, שאר העבודה נעשית מעצמה.
האף הוא מערכת הכניסה שנבנתה בדיוק לזה: הוא מסנן, מחמם ומלחלח את האוויר לפני שהוא מגיע לריאות. במחקר של 2018 הרצים שהסתגלו לנשימת אף שמרו על אותו VO2max ועל אותו זמן עד תשישות, בעוד שנפח האוויר שהזיזו בדקה ירד בכ-22% וקצב הנשימות ירד מכ-49 לכ-39 בדקה. במילים אחרות, הם הפיקו את אותם ביצועים מנשימות מעטות יותר ועמוקות יותר. GudSport עוסקת בדיוק בצד המעשי של זה: היא מרימה את דופן האף מבחוץ ומרחיבה את המעבר, כך שהאוויר נכנס דרך האף בקלות.
המחקר מראה מה קורה כשהנשימה בריצה עוברת דרך האף: דפוס עמוק ורגוע יותר, פחות אוויר מוזז לאותה תפוקה, ואותם מדדי ביצוע. הדבר היחיד שנדרש כדי ליהנות מהדפוס הזה הוא שהאוויר באמת יזרום דרך האף בנוחות, גם כשהקצב עולה. זה בדיוק התפקיד המכני של המדבקה — היא נדבקת מבחוץ, מושכת את דפנות הנחיריים כלפי חוץ ומשאירה את המעבר פתוח רחב יותר, כך שהנשימה האפית נשארת נוחה מהחימום ועד הסיום.
את ההרמה עצמה מרגישים כבר בשניות הראשונות אחרי ההדבקה — תחושת פתיחות באף ואוויר שנכנס בקלות רבה יותר. בריצות הראשונות רוב האנשים שמים לב שקל יותר להישאר עם הפה סגור בקצב קל ובינוני. הדפוס העמוק והרגוע שהמחקר מתאר מתבסס עם ההרגל: ככל שרצים יותר קילומטרים בנשימת אף, כך הוא הופך לטבעי גם בקצבים גבוהים יותר.
לרצים, רוכבי אופניים, טריאתלטים ומתאמנים בחדר כושר שרוצים לאמן את הנשימה שלהם דרך האף ולהפיק ממנה את המקסימום. היא מתאימה במיוחד למי שמרגיש שהאף שלו נעשה צר כשהקצב עולה, ולמי שמוצא את עצמו עובר לנשימת פה מוקדם מדי באימון. ההרמה החיצונית מרחיבה את המעבר האווירי ומקלה להישאר בנשימה אפית לאורך זמן. המדבקה נוחה גם לשימוש יומיומי בחימום, בשחרור ובריצות קלות, ולא רק בימי מאמץ.
Dallam GM, McClaran SR, et al. Effect of Nasal Versus Oral Breathing on VO₂max and Physiological Economy in Recreational Runners. Int J Kinesiology & Sports Science. 2018;6(2).
תוצאות משתנות בין אנשים. מוצרי Protella אינם מכשיר רפואי ואינם מיועדים לאבחן, לטפל או למנוע מחלה. לתסמינים מתמשכים יש לפנות לרופא.
המנגנון שנחקר — פתיחה מכנית של נתיב האף — הוא בדיוק מה שהמדבקות שלנו עושות.