משלוח חינם בקנייה מעל 200 ש''ח
מחקרים מאומתים › פיזיולוגיה של הנשימה
Journal of Applied Physiology · 2010
מחקר הדמיה ב-15 מתנדבים בריאים מצא שנשימה דרך האף מסיטה כ-4% מזרימת הדם בריאות כלפי האזורים העליונים — ושהגורם הוא לא עצם הנשימה מהאף, אלא גז שהאף מייצר בעצמו.
ריאות עובדות במיטבן כשהדם מתפזר בהן בצורה אחידה. בישיבה ובעמידה הכבידה מושכת את זרימת הדם כלפי מטה, והאזורים העליונים — פסגות הריאות — מקבלים פחות. מחקר שפורסם ב-Journal of Applied Physiology בשנת 2010 מצא שנשימה דרך האף הסיטה כ-4% מזרימת הדם בריאות כלפי מעלה, בדיוק לאזורים הפחות מנוצלים האלה, ובפסגות עצמן מדובר בעלייה נטו של 24%. האחראי הוא NO — תחמוצת חנקן שנוצרת בתוך האף עצמו ונסחפת פנימה יחד עם האוויר. כלומר, אוויר שעובר דרך האף מגיע לריאות כשהוא כבר נושא איתו משהו שאוויר שנכנס דרך הפה לא נושא.
כאן נכנס לתמונה החלק המכני, וזה בדיוק מה שהמדבקה שלנו עושה. היא יושבת מבחוץ, על החלק הרך של האף, ומרימה את דפנות האף כלפי חוץ. ההרמה הזאת מרחיבה את נתיב האוויר, והנשימה דרך האף הופכת לקלה ולטבעית יותר — גם בשכיבה בלילה וגם באמצע מאמץ, שתי הנקודות שבהן אנשים נוטים לעבור לנשימה דרך הפה. התפקיד של המדבקה פשוט וברור: לשמור שהדרך שהגוף כבר בנה תישאר פתוחה, כדי שיותר מהאוויר שלך ייכנס דרך המסלול שהמחקר מתאר.
כל שאיפה שלכם נכנסת באחד משני מסלולים — האף או הפה. בלילה, בשכיבה, ובאמצע מאמץ גופני, זה בדיוק הרגע שבו רבים גולשים מהאף אל הפה בלי לשים לב. מחקר שפורסם ב-Journal of Applied Physiology בשנת 2010 יצא לבדוק אם למסלול הזה יש משמעות מדידה בתוך הריאות עצמן.
הרקע פשוט: הריאה עובדת במיטבה כשהדם מתפזר בה באופן אחיד. אלא שכשאדם יושב או עומד, כוח הכובד מושך את זרימת הדם כלפי בסיס הריאות, והאזורים העליונים — פסגות הריאות — מקבלים הרבה פחות.
החוקרים הצביעו על עדויות לכך שפיזור הזילוח בריאה (perfusion — כמות הדם שמגיעה לכל אזור) נמצא גם תחת ויסות פעיל, ולא נקבע על ידי הכובד בלבד. ההשערה שבדקו: בדרכי האוויר של האף נוצר באופן טבעי גז בשם ניטריק אוקסיד (nitric oxide, NO), ועם כל שאיפה דרך האף הוא נסחף פנימה אל הריאות — תופעה שנקראת autoinhalation, שאיפה-עצמית. אולי, שיערו, הגז הזה הוא אחד הגורמים שקובעים לאן הדם זורם.
15 מתנדבים בריאים, גברים ונשים, ישבו בתנוחה זקופה. פיזור זרימת הדם בריאות נמדד בטכניקת SPECT (single-photon emission computed tomography) — הדמיה תלת-ממדית שמאתרת קרינה חלשה מחומר סימון שהוזרק לדם, ומייצרת ממנה מפה של כל חלקי הריאה.
חומר הסימון היה אלבומין מגובב (macroaggregated albumin): חלקיקי חלבון זעירים שנתקעים בנימי הדם של הריאה. ככל שיותר דם מגיע לאזור מסוים, כך נתפסים שם יותר חלקיקים. התוצאה היא מפה מדויקת של זרימת הדם.
הצעד המתודולוגי שנותן למחקר את הדיוק שלו היה שימוש בשני חומרי סימון שניתן להבחין ביניהם בסריקה, 99mTc ו-113mIn. כך התקבלו שתי מפות זילוח נפרדות באותו אדם ובאותו מפגש: תחילה נשימה דרך הפה באוויר נטול NO והזרקת הסמן הראשון — מפת הבסיס; ואז מעבר לנשימה דרך האף, או לנשימה דרך הפה עם אוויר מועשר ב-NO חיצוני, והזרקת הסמן השני. כל נבדק שימש כביקורת של עצמו.
בישיבה זקופה הכובד מושך את רוב זרימת הדם בריאות כלפי מטה. מחקר הדמיה מ-2010 מצא שנשימה דרך האף מסיטה כ-4% מהזילוח הריאתי הכולל כלפי מעלה וקדימה.
בהשוואה לנשימה דרך הפה, נשימה דרך האף גרמה לפיזור מחדש של כ-4% מהזילוח הריאתי הכולל. הכיוון היה עקבי בשני צירים: מלמטה כלפי מעלה, ומהגב כלפי החזה.
באזור פסגת הריאה, שמקבל מעט דם מלכתחילה, אותה כמות מתורגמת לשינוי גדול הרבה יותר בערכים יחסיים: עלייה נטו של 24% בזרימת הדם. שני המספרים מתארים בערך אותה כמות דם — 4% נמדדים ביחס לכל הריאה, ו-24% ביחס לאזור קטן ומועט-זילוח.
זרוע ההשוואה חידדה מיהו הגורם הפעיל. כשהחוקרים הוסיפו NO חיצוני לאוויר של נבדקים שנשמו דרך הפה, התקבלו השפעות דומות. מסקנתם: ה-NO הוא שהניע את פיזור הדם מחדש.
הריאה עובדת טוב כשיש התאמה בין שני דברים: כמה אוויר מגיע לאזור מסוים, וכמה דם מגיע לאותו אזור. הרעיון הזה נקרא התאמת אוורור-זילוח (ventilation-perfusion matching), והוא מה שקובע כמה יעיל חילוף הגזים בפועל.
בישיבה ובעמידה הכובד יוצר חוסר איזון מובנה — הוא מושך את הדם כלפי מטה. כשה-NO שמגיע מהאף מסיט חלק מהזרימה כלפי מעלה, הוא מרכך במקצת את השפעת הכובד. זו בדיוק לשון המסקנה של החוקרים: השאיפה-העצמית של NO אנדוגני מדרכי האוויר של האף עשויה למתן את השפעת הכובד על פיזור זרימת הדם בריאות בתנוחה זקופה.
יש כאן גם נקודה יפה. NO אפי בכמויות כאלה קיים רק בבני אדם ובפרימטים גבוהים, והחוקרים מציעים שייתכן שמדובר בחלק מההסתגלות להליכה על שתיים — לחיים שבהם הריאה מבלה את רוב שעות היום בתנוחה זקופה. האף, במילים אחרות, הוא המקום שבו הגז הזה נוצר; אוויר שנכנס דרך הפה אינו נושא אותו איתו.
כל מה שתואר כאן מתחיל בתנאי אחד — שהאוויר באמת ייכנס דרך האף. וזה בדיוק המקום שבו נכנסת הפעולה המכנית של המדבקה. היא יושבת מבחוץ, על החלק הרך של האף, ומושכת את דפנות הנחיריים כלפי חוץ. ההרמה הזאת מרחיבה את נתיב האוויר, והנשימה דרך האף הופכת לקלה ולטבעית יותר.
חלוקת התפקידים נקייה: הגוף מייצר את מה שהוא מייצר, והמדבקה שומרת שהדרך תישאר פתוחה. היא אינה מוסיפה דבר לאוויר ואינה מייצרת NO — היא עובדת על המעבר עצמו, מבחוץ ובאופן מכני לחלוטין.
שתי הנקודות שבהן ההרחבה מורגשת הכי הרבה הן גם שתי הנקודות שבהן אנשים נוטים לפתוח את הפה: בשכיבה בלילה, כשנתיב האוויר באף נעשה צר יותר, ובאמצע מאמץ, כשהדרישה לאוויר עולה. נתיב רחב יותר פירושו שיותר מהאוויר שלכם נכנס דרך המסלול שהמחקר מתאר, ושהנשימה נשארת באף — שם היא מתחילה.
האף הוא תחנת הכנה, לא רק פתח כניסה. הוא מחמם את האוויר, מלחלח אותו, מסנן אותו — ומוסיף לו NO שנוצר בתוכו ונסחף פנימה עם הזרימה. במחקר של 2010 ראו שהאוויר שעבר דרך האף הסיט כ-4% מזרימת הדם בריאות כלפי מעלה, לאזורים שמקבלים פחות דם בישיבה זקופה, ובפסגות הריאות זו עלייה נטו של 24%. במילים אחרות, לדרך שבה האוויר נכנס יש משמעות למה שקורה בהמשך. המדבקה עוסקת בדיוק בשלב הראשון הזה: היא מרימה את דפנות האף מבחוץ ומרחיבה את הנתיב, כך שהנשימה דרך האף היא הברירה הנוחה.
החוט המקשר הוא הנתיב. המחקר מתאר מה קורה כשהאוויר עובר דרך האף — ה-NO שנוצר באף נסחף פנימה ומשפיע על אופן פיזור הדם בריאות. התנאי לכל זה הוא שהאוויר באמת יעבור שם. בלילה, בשכיבה, נתיב האוויר באף נעשה צר יותר והרבה אנשים גולשים לנשימה דרך הפה בלי לשים לב. המדבקה עובדת מבחוץ ומרימה את דפנות האף, כך שהנתיב נשאר רחב והנשימה דרך האף נשמרת לאורך הלילה. זו חלוקת תפקידים נקייה: הגוף מייצר, המדבקה שומרת את הדרך פתוחה.
ההרגשה הראשונה מיידית. ברגע ההדבקה מרגישים את המתח העדין שמושך את דפנות האף החוצה, ורוב האנשים מזהים את זה בשאיפה עמוקה אחת: האוויר נכנס בקלות גדולה יותר. בשינה, השבוע הראשון הוא בדרך כלל תקופת ההסתגלות — הגוף לומד להישאר בנשימת אף גם כשנרדמים. באימון ההבדל מורגש כבר בחימום, כשהאף מספיק לספק את קצב הנשימה במקום לפתוח את הפה. שווה לשים לב לתחושה של הבוקר שאחרי ולא רק לרגע ההדבקה.
למי שמוצא את עצמו נושם דרך הפה — בלילה, מול המסך או באמצע ריצה — ורוצה להחזיר את הנשימה לאף. זה מתאים במיוחד למתאמנים שעובדים על נשימת אף מבוקרת ורוצים שהאף יעמוד בקצב, ולמי שמרגיש שהאף שלו צר יחסית או שהדפנות נסגרות פנימה בשאיפה חזקה. המדבקה מרימה מבחוץ ולכן היא מתאימה גם למי שמעדיף פתרון פשוט: מדביקים, נושמים, מסירים בבוקר.
Sánchez Crespo A, Hallberg J, Lundberg JO, et al. Nasal nitric oxide and regulation of human pulmonary blood flow in the upright position. J Appl Physiol. 2010;108(1):181–188.
תוצאות משתנות בין אנשים. מוצרי Protella אינם מכשיר רפואי ואינם מיועדים לאבחן, לטפל או למנוע מחלה. לתסמינים מתמשכים יש לפנות לרופא.
המנגנון שנחקר — פתיחה מכנית של נתיב האף — הוא בדיוק מה שהמדבקות שלנו עושות.