משלוח חינם בקנייה מעל 200 ש''ח
מחקרים מאומתים › גבולות המחקר
PLOS ONE · 2025
חוקרים איטלקים הריצו 12 נבדקים בריאים בארבע בדיקות מאמץ מרביות, עם ארבע שיטות נשימה שונות. התוצאה מפתיעה את שני הצדדים של הוויכוח על "נשימה דרך האף".
בשנים האחרונות "נשימה דרך האף" הפכה לטרנד כושר שלם. יש מי שרץ עם פה סגור בכוונה, יש מי שמדביק את הפה בשינה, ויש מי שמאמין שהאף לבדו הוא הדרך הנכונה לנשום גם כשהדופק מטפס.
מאחורי הטרנד יש היגיון פיזיולוגי אמיתי. האף מסנן, מחמם ומלחלח את האוויר, ומאט את זרימתו. אבל האף גם צר בהרבה מהפה — הוא מייצר התנגדות. הפה, לעומתו, מאפשר זרימת אוויר גדולה בהרבה, וזה בדיוק מה שדרוש כשהמאמץ מגיע לשיא.
עד המחקר הזה רוב הידע נגע למאמץ תת-מרבי. החוקרים רצו לדעת משהו ספציפי: מה קורה כשלוקחים אדם בריא ומכריחים אותו לנשום בדרך אחת בלבד, עד לנקודת השיא האמיתית שלו.
כל אחד מ-12 הנבדקים עבר ארבע בדיקות מאמץ מרביות — אותה בדיקה בדיוק, בארבעה תנאי נשימה שונים:
הבדיקה עצמה נקראת CPET — בדיקת מאמץ קרדיו-נשימתית. הנבדק רוכב על ארגומטר אופניים (אופני כושר עם בלימה ממוחשבת מדויקת) בקצב של 60-65 סיבובים לדקה, כשהעומס עולה בהדרגה עד שהוא לא מסוגל יותר. מסכה על הפנים מודדת בכל נשימה בנפרד כמה חמצן נצרך, כמה פחמן דו-חמצני נפלט וכמה אוויר עבר.
הפרוטוקול תוכנן כך שהשיא יגיע תוך כ-10 דקות, ובין בדיקה לבדיקה עברו לפחות 24 שעות. סדר התנאים היה אקראי, והכול נעשה בשיטה הצולבת: אותו אדם, ארבע פעמים. זה מנטרל את הבעיה הגדולה של השוואת אנשים שונים זה לזה.
נשימה דרך האף בלבד הגבילה את הנבדקים בשיא המאמץ: שיא האוורור הריאתי ירד בכ-40% לפי החוקרים, ואיתו ירדו גם צריכת החמצן והעומס שהם הצליחו להחזיק.
כאן ההבדל היה חד. בתנאי של אף בלעדי, המערכת פשוט לא הצליחה להזרים מספיק אוויר.
מעניין לא פחות מה שקרה לגזים בסוף הנשיפה. רמת הפחמן הדו-חמצני בנשיפה (PetCO2) עלתה מ-37.3 ל-45.0 מ״מ כספית — כלומר הגוף לא הצליח לפנות את הפחמן הדו-חמצני בקצב הנדרש. זו החתימה הקלאסית של הגבלה נשימתית.
והנבדקים הרגישו את זה. סולם בורג לתחושת קוצר נשימה היה גבוה באופן מובהק בתנאי האף הבלעדי — אבל לא הסולם לעייפות שרירית. במילים אחרות: הרגליים היו בסדר, הנשימה נגמרה קודם. הפער הזה הופיע כבר מהדקה השלישית של המאמץ.
חשוב לציין: החוקרים ווידאו שבכל ארבעת התנאים הנבדקים באמת הגיעו למאמץ מרבי, לפי יחס חילוף הנשימה ולפי דופק שהתקרב ל-100 אחוז מהצפוי לגילם. הם לא פשוט ויתרו מוקדם יותר.
זו התוצאה שהחוקרים עצמם מדגישים כחדשה. כשחסמו נחיר אחד לחלוטין והשאירו את השני פתוח, לא נמצא שום הבדל מובהק באף אחד מהמדדים המטבוליים או הנשימתיים — לא במנוחה, לא בסף האנאירובי, ולא בשיא.
שיא צריכת החמצן היה 32.5 מיליליטר לק״ג לדקה מול 33.4 בתנאי הרגיל. שיא האוורור 86.9 מול 88.2 ליטר לדקה. שיא העומס 203.7 ואט מול 207.0. הפרשים קטנים שלא הגיעו למובהקות סטטיסטית.
המסקנה הפיזיולוגית: למערכת הנשימה יש רזרבה משמעותית. ההבדל בין נחיר אחד לשני נחיריים אינו מה שמפיל אדם בריא בבדיקת מאמץ. ההבדל הדרמטי מתחיל רק כשהפה מוצא מהמשוואה לגמרי.
בשיא המאמץ, נשימה דרך הפה בלבד הייתה כמעט זהה לנשימה חופשית רגילה — כל המדדים היו בטווח דומה. בקצה העליון, הפה כנראה עושה את רוב העבודה ממילא.
אבל בעצימות נמוכה התמונה התהפכה. כשניתחו את הנתונים ברמת עומס של 25 אחוז משיא היכולת (כ-52 ואט בממוצע), תנאי הפה הבלעדי הראה אוורור גבוה יותר, חמצן גבוה יותר בנשיפה ופחמן דו-חמצני נמוך יותר — דפוס שהחוקרים מתארים כ"אוורור עודף" ביחס לדרישה המטבולית בפועל.
בפשטות: בקצב קל, נשימה דרך הפה בלבד גורמת לנשום יותר ממה שבאמת צריך. החוקרים מציעים שזו אחת הסיבות לכך שאנשים באופן טבעי מעדיפים את האף בעצימות נמוכה — הוא גם חוסך אובדן חום ונוזלים.
הירידה באוורור בתנאי האף הבלעדי, לעומת זאת, הלכה והחריפה עם העלייה בעומס: היא הפכה מובהקת רק ברמת 75 אחוז מהעומס והגיעה לשיאה בסוף. המסקנה שהחוקרים מנסחים היא שהתרומה של הפה הופכת קריטית רק בשלבים המאוחרים, ושהאסטרטגיה האופטימלית היא עלייה הדרגתית בחלקו של הפה מהסף האנאירובי ואילך.
המחקר הזה בדק חסימה. הוא לא בדק פתיחה.
החוקרים כותבים זאת במפורש בפרק המגבלות: הנבדקים לא עברו אימון מוקדם בטכניקות נשימה, והנתונים עשויים שלא להיות ניתנים לשחזור אצל מי שהתאמן כך מראש — וגם לא אצל מי שמשתמש במרחיבי אף. הם מוסיפים שהפחתת ההתנגדות באף עשויה להשפיע על ביצועי מאמץ, אך ההיבט הזה לא נבחן בניסוי הנוכחי.
כלומר: אין כאן ראיה לכך שמרחיב אף חיצוני משפר ביצועים, ואין כאן ראיה לכך שהוא לא. השאלה נשארה פתוחה, ובמפורש.
מה שכן יש כאן הוא הדגמה נקייה של העיקרון שעליו כל הקטגוריה בנויה: מעבר האוויר באף הוא צוואר בקבוק אמיתי ומדיד. כשהוא הופך למסלול היחיד, הביצועים נופלים — לא בגלל הלב ולא בגלל השרירים, אלא בגלל האוויר. מעניין לציין שגם במדידת ספירומטריה במנוחה (בדיקת נשיפה מאומצת) היחס בין FEV1 ל-FVC היה נמוך משמעותית בתנאי האף הבלעדי — 69 מול 87 בתנאי הרגיל. ההתנגדות של האף נמדדת אפילו כשלא זזים.
זהו מחקר קטן ומוקדם, והחוקרים עצמם אומרים זאת. 12 נבדקים בלבד, כולם צעירים (גיל ממוצע 28.6), בריאים ולא-מעשנים, וכולם ממוצא אירופי — החוקרים מציינים במפורש שמבנה אף ונחיריים שונה עשוי להוביל לתוצאות שונות. הנבדקים לא היו ספורטאי עילית, וייתכן שאצל ספורטאים מאומנים התמונה נראית אחרת. הם גם לא עברו אימון מוקדם בטכניקות נשימה, כך שהמחקר לא אומר דבר על מי שהתרגל לנשום כך לאורך זמן. לא נעשה ניתוח נפרד לפי מין או לפי מבנה גוף. הבדיקה כולה נעשתה על ארגומטר אופניים במעבדה — לא בריצה, לא בשחייה, לא באימון כוח ולא בשינה. וחשוב מכל בהקשר שלנו: המחקר בדק חסימה של מעברי אוויר, לא הרחבה שלהם. הוא אינו מוכיח דבר לגבי מרחיבי אף חיצוניים, לחיוב או לשלילה, והחוקרים מנסחים זאת כשאלה פתוחה למחקרי המשך. המחקר גם אינו עוסק בהפרעות נשימה בשינה או בכל מצב רפואי.
לא. המחקר מראה שבמנוחה ובעצימות בינונית הנשימה דרך האף מספקת את הצרכים כמעט ללא הבדל מנשימה רגילה. הבעיה מתעוררת רק כשחוסמים את הפה לחלוטין ומגיעים לשיא המאמץ — ואז מערכת הנשימה נעשית לגורם המגביל. המסקנה המעשית של החוקרים היא לא "לוותר על האף", אלא לאפשר לפה להשתלב בהדרגה ככל שהמאמץ מתעצם.
לא, ובמפורש. החוקרים כותבים בפרק המגבלות שהנבדקים לא השתמשו במרחיבי אף, ושהפחתת ההתנגדות באף עשויה להשפיע על ביצועים אבל "היבט זה לא נבחן בניסוי הנוכחי". מה שהמחקר כן מדגים הוא שמעבר האוויר באף הוא צוואר בקבוק אמיתי ומדיד — זה המנגנון שעליו הקטגוריה של מרחיבי אף חיצוניים בנויה, אבל זו הדגמה של העיקרון, לא בדיקה של המוצר.
זו שאלה הוגנת, וכדאי לענות עליה ישר. המחקר בדק צעירים בריאים על אופני כושר, ומדד חילוף גזים — לא נוחות, לא תחושת נשימה, לא שינה ולא ריצה בחוץ. הוא מראה שלמערכת יש רזרבה, וששינוי קטן בהתנגדות האף לא מפיל אדם בריא בבדיקת מאמץ. מה שהוא לא בודק זו החוויה הסובייקטיבית של אוויר שנכנס בקלות, ולא את מי שהאף שלו חסום מלכתחילה. אלה שאלות שהמחקר הזה פשוט לא נועד לענות עליהן.
Mapelli M, Salvioni E, et al. Nasal vs. oral breathing strategies in healthy individuals during cardiorespiratory exercise testing (BreathWISE). PLOS ONE. 2025.
המחקר עוסק במרחיבי אף חיצוניים כקטגוריה — המנגנון שעליו מבוססים מוצרי Protella — ולא במוצר מסוים בשמו. תוצאות משתנות בין אנשים. המוצרים אינם מכשיר רפואי ואינם מיועדים לאבחן, לטפל או למנוע מחלה. לתסמינים מתמשכים יש לפנות לרופא.
המנגנון שנחקר — פתיחה מכנית של נתיב האף — הוא בדיוק מה שהמדבקות שלנו עושות.