משלוח חינם בקנייה מעל 200 ש''ח
מחקרים מאומתים › ספורט וביצועים
Journal of Applied Physiology · 2000
מחקר ב-Journal of Applied Physiology בדק מה קורה לנתיב האוויר באף במאמץ מדורג על ארגומטר. ההתנגדות ירדה ונשארה נמוכה גם כשהמאמץ התגבר, והאנרגיה שהושקעה בכל שאיפה קטנה.
ככל שעוצמת המאמץ עולה, כמות האוויר שהגוף צורך עולה איתה — והאף הוא השער הראשון שדרכו האוויר עובר. במחקר שפורסם ב-Journal of Applied Physiology בשנת 2000 נמדדה ההתנגדות באף לאורך מאמץ מדורג על ארגומטר. עם מדבקת אף חיצונית ההתנגדות ירדה, ונשארה נמוכה גם כשהמאמץ התגבר. במקביל ירדה האנרגיה שהושקעה בשאיפה — כלומר פחות עבודה של שרירי הנשימה עבור אותה כמות אוויר. ההסבר המכני פשוט: המדבקה מקשיחה את דפנות פרוזדור האף ומונעת מהן להישאב פנימה בדיוק ברגע שבו השאיפה חזקה במיוחד.
GudSport פועל על אותו עיקרון מכני. הוא נדבק מבחוץ על גשר האף, מרים את דפנות האף כלפי חוץ ומרחיב את המעבר, כך שהאוויר נכנס דרך נתיב פנוי יותר. ככל שהקצב עולה והשאיפה נעשית חזקה יותר, זה בדיוק האזור שנוטה להיצר — וההרמה החיצונית מחזיקה אותו פתוח. מה שמרגישים בפועל הוא נשימה שנכנסת דרך האף בקלות, לאורך כל האימון.
כשאדם נושם דרך האף — בלילה, או באמצע מאמץ — האוויר עובר דרך הנתיב הצר ביותר בכל מערכת הנשימה. את מידת הצרות הזו אפשר למדוד, וקוראים לה התנגדות אף: כמה לחץ צריך להפעיל כדי להזרים כמות אוויר נתונה דרך הנחיריים.
לצרות הזו יש מחיר. ככל שהנתיב צר יותר, כך שרירי הנשימה — הסרעפת ושרירי בין-הצלעות — עובדים קשה יותר כדי להעביר את אותה כמות אוויר. זו עבודת הנשימה, והיא נגבית מחדש בכל שאיפה ושאיפה, לאורך אימון שלם או לילה שלם.
ב-2000 יצאה קבוצת חוקרים בכתב העת Journal of Applied Physiology לענות על שאלה ישירה: מה קורה להתנגדות האף כשמייצבים את דופן האף מבחוץ — ובעיקר, מה קורה לה דווקא ברגעים שבהם הנשימה נעשית עוצמתית ועמוקה.
חמישה עשר מבוגרים בריאים — שישה גברים ותשע נשים — רכבו על ארגומטר, אופני מעבדה שמאפשרים לקבוע עומס מדויק בוואטים. העומס עלה בהדרגה מ-50 ואט ועד 230 ואט, ולאורך כל המאמץ המשתתפים נשמו דרך האף בלבד.
כל משתתף שימש כקבוצת הביקורת של עצמו: נמדד גם עם מדבקת אף חיצונית וגם בלעדיה. זה מבנה חזק, כי הוא מנטרל את ההבדלים האנטומיים בין אדם לאדם — מבנה הנחיר, עובי הרקמה — ומשאיר רק את ההשפעה של הייצוב עצמו.
המדידה נעשתה ברינומנומטריה אחורית, שיטה שמודדת בו-זמנית את קצב זרימת האוויר ואת הפרש הלחצים לאורך האף. במקום להסתמך על תחושה סובייקטיבית של "נושם יותר טוב", מתקבל מספר.
מחקר שפורסם ב-Journal of Applied Physiology בשנת 2000 מדד ישירות מה קורה להתנגדות האף כשמייצבים את דופן האף מבחוץ, תוך כדי מאמץ גופני עולה.
אצל 11 מהמשתתפים נמדדה ירידה של יותר מ-0.5 יחידות בהתנגדות האף (cmH₂O/l/s, בזרימה מתוקננת של 0.4 ליטר בשנייה) — סף שהוגדר מראש, לא מספר שנבחר בדיעבד.
החשוב מכך הוא שהירידה החזיקה מעמד. ככל שהעומס על האופניים גדל והנשימה נעשתה עמוקה ומהירה יותר, ההתנגדות אצלם נשארה נמוכה יותר. כלומר היתרון לא נמוג ברגע שהמאמץ נעשה תובעני — הוא נשמר בדיוק שם.
ברמת אוורור של כ-35 ליטר אוויר לדקה נרשמו שני שינויים נוספים: ירידה בהגבלת הזרימה — הנקודה שבה שאיפה חזקה יותר כבר לא מגדילה את כמות האוויר, מפני שהדופן נסגרת עוד — וירידה בהיסטרזיס של עקומת הלחץ-זרימה בשאיפה, כלומר פער קטן יותר בין מסלול הכניסה למסלול היציאה של האוויר. פער קטן יותר משמעו פחות אנרגיה שהולכת לאיבוד בדרך.
פרוזדור האף — החלק הרך שנמצא מיד מאחורי הנחיר — אינו צינור קשיח. כששואפים בעוצמה, הלחץ בתוך האף יורד אל מתחת ללחץ האוויר שבחוץ, והפרש הלחצים מושך את הדפנות הצדדיות פנימה. זהו אפקט יניקה פשוט, פיזיקלי לגמרי.
כאן נמצא הפרדוקס: ככל שהשאיפה חזקה יותר, כך המשיכה פנימה חזקה יותר. דווקא כשהגוף דורש יותר אוויר — בעלייה, בסט האחרון, או בשאיפה עמוקה בלילה — הנתיב נוטה להיצר. בקצה נוצרת אותה הגבלת זרימה, שבה המאמץ הנוסף כבר לא מתורגם לאוויר נוסף.
ולנתיב הצר יש מחיר ברור: אותה כמות אוויר דורשת יותר עבודה מהסרעפת ומשרירי בין-הצלעות. זה חבל במיוחד, כי האף הוא הנתיב המועדף — הוא מסנן, מחמם ומלחלח את האוויר לפני שהוא מגיע לריאות, ומערכת האף אף מסתגלת מצדה למאמץ ומרחיבה את הפתח.
העיקרון שהמחקר מתאר הוא מכני, ובדיוק את העיקרון הזה מיישמת מדבקת אף. היא נדבקת על גשר האף ופועלת כמו קפיץ שטוח: מקשיחה מבחוץ את הדפנות הצדדיות של פרוזדור האף, מרימה את דופן האף ומונעת חלק מהקריסה פנימה. הנתיב נשאר רחב יותר בדיוק ברגע שבו הוא נוטה להיסגר.
אין כאן חומר פעיל ואין כאן דבר שנבלע. יש כוח פיזי אחד, פשוט וכיווני, שפועל מבחוץ ומחזיק את הנתיב פתוח — ולכן הוא עובד בכל שאיפה, בלי תלות במה שקורה בהמשך.
בפועל זה מתורגם לשני דברים שאתה מרגיש. בלילה — האוויר ממשיך להיכנס דרך האף גם כשהנתיב נוטה להיצר. באימון — הנשימה דרך האף נשארת אפשרית גם כשהקצב עולה והשאיפות נעשות חזקות. בשני המקרים הרווח זהה: נתיב רחב יותר, ופחות מאמץ על כל שאיפה.
המחקר עוסק במנגנון אחד ופשוט: כשההתנגדות במעבר האוויר של האף יורדת, שרירי הנשימה משקיעים פחות אנרגיה בשאיפה עבור אותה כמות אוויר. הדרך להוריד את ההתנגדות היא להחזיק את דפנות פרוזדור האף יציבות במקום לתת להן להישאב פנימה. GudSport פועל בדיוק שם — מבחוץ, על גשר האף, מרים את הדפנות ומרחיב את המעבר. זה מה שקורה מכנית ברגע שמדביקים אותו.
ככל שהשאיפה חזקה יותר, נוצר תת-לחץ גדול יותר בתוך האף, והחלק הרך שבכניסה נוטה להיסגר פנימה — בדיוק כשצריך את האוויר הכי הרבה. במחקר ההתנגדות נשארה נמוכה גם כשהמאמץ התגבר, בזכות הקשחת דפנות פרוזדור האף. GudSport מחזיק את אותו אזור פתוח מבחוץ לאורך כל האימון, כך שהמעבר נשאר רחב גם בשלבים הקשים.
כל שאיפה היא עבודה של שרירים — הסרעפת ושרירי בית החזה מושכים אוויר פנימה. כשהמעבר צר, אותם שרירים צריכים לעבוד חזק יותר כדי להעביר את אותה כמות אוויר; במחקר, כשהתנגדות האף ירדה, ירדה איתה גם האנרגיה שהושקעה בשאיפה. במונחים של אימון זה מתורגם לנשימה אפית שמרגישה חלקה וזורמת יותר. GudSport שומר על המעבר פתוח כדי שהאוויר ייכנס בדרך הפנויה.
לכל מי שהנשימה היא חלק מהביצוע: רצים, רוכבי אופניים, ספינינג, קרוספיט, משחקי כדור ואימוני כוח. במיוחד למי שמרגיש שהאף נסגר כשהקצב עולה, למי שמתאמן באוויר קר או יבש ומעדיף שהאוויר ייכנס דרך האף, ולמי שעובד על נשימה אפית כחלק מהאימון. הדבקה אחת לפני החימום, והמעבר נשאר פתוח עד סוף האימון.
Gehring JM, Garlick SR, Wheatley JR, Amis TC. Nasal resistance and flow resistive work of nasal breathing during exercise: effects of a nasal dilator strip. J Appl Physiol. 2000;89(3):1114–1122.
תוצאות משתנות בין אנשים. מוצרי Protella אינם מכשיר רפואי ואינם מיועדים לאבחן, לטפל או למנוע מחלה. לתסמינים מתמשכים יש לפנות לרופא.
המנגנון שנחקר — פתיחה מכנית של נתיב האף — הוא בדיוק מה שהמדבקות שלנו עושות.