משלוח חינם בקנייה מעל 200 ש''ח
מחקרים מאומתים › ספורט וביצועים
Frontiers in Physiology · 2025
מחקר שפורסם ב-Frontiers in Physiology חסם את האף ל-12 ספורטאי סבולת מאומנים, ואז פתח להם אותו בתרסיס — כדי לבדוק אם למסלול הנשימה יש בכלל משמעות בשיא המאמץ. חלק מהתוצאות לא נוחות.
כשספורטאי סבולת מגיע לקצה היכולת שלו, הוא נושם דרך הפה. זה לא עניין של הרגל אלא של פיזיולוגיה: האף הוא מעבר צר יחסית, ובעומסים גבוהים הוא פשוט לא מסוגל להעביר את כמות האוויר שהגוף דורש. הפה נכנס לתמונה, וזה נורמלי לחלוטין.
אבל השאלה שהמחקר הזה שאל מעניינת יותר: כשהפה כבר פתוח ועובד במלוא הכוח — האם האף עדיין תורם משהו? החוקרים שיערו שכן. ההשערה שלהם הייתה שאפשרות לנשום גם דרך האף, ובמיוחד כשהאף פתוח יותר מהרגיל, תשפר את יעילות האוורור ותוביל לצריכת חמצן מרבית (VO2max) ולהספק מרבי גבוהים יותר.
כדי לבדוק את זה הם עשו משהו שלא קורה בחיים האמיתיים: הם חסמו לספורטאים את האף באטב, והשוו את זה לשני מצבים שבהם האף פתוח.
במחקר השתתפו 12 גברים — רוכבי אופניים וטריאתלטים מאומנים היטב, עם חציון של כעשור ותק תחרותי. הגיל הממוצע היה 30.6, וה-VO2max הממוצע עמד על 67.2 מ״ל לקילוגרם לדקה. זה מספר גבוה מאוד, שממקם אותם הרבה מעל הממוצע באוכלוסייה ואפילו מעל רוב החובבים הרציניים.
המבנה נקרא מחקר מוצלב אקראי (randomized cross-over) — כל משתתף עבר את כל שלושת התנאים, בסדר אקראי, ולכן שימש כקבוצת ביקורת של עצמו. זה מבנה חזק יחסית, כי הוא מנטרל הבדלים בכושר בין אנשים שונים.
שלושת התנאים היו:
הפרוטוקול עצמו: חמישה שלבים תת-מרביים של שש דקות כל אחד, ואחריהם מבחן מדורג עד תשישות. השלבים הראשונים היו קלים (50 ואט ו-100 ואט), ואחריהם שלושה שלבים ב-40, 58 ו-75 אחוז מההספק המרבי האישי — שעמד בממוצע על 392 ואט. השלב האחרון התחיל ב-80 אחוז מההספק המרבי ועלה בהדרגה עד שהרוכב לא יכול היה להמשיך.
לאורך הדרך נמדדו צריכת חמצן, פליטת פחמן דו-חמצני, קצב נשימה, נפח אוורור, דופק, מאמץ נתפס (סולם בורג), ולקטט וגלוקוז בדם נימי. בנוסף נמדד האף עצמו בשתי שיטות: רינומנומטריה — מדידת ההתנגדות שהאף מציב לזרימת אוויר, ורינומטריה אקוסטית — מדידת נפח האף והחתך הצר ביותר שלו באמצעות גלי קול.
כשהמאמץ מגיע לשיא, לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית בין נשימת פה בלבד, נשימת פה-ואף, ונשימת פה-ואף עם אף שהורחב בתרסיס — לא בצריכת חמצן מרבית, לא בהספק ולא בדופק.
בשלב המאמץ המרבי לא נמצא שום הבדל מובהק סטטיסטית בין שלושת אופני הנשימה. לא בצריכת החמצן המרבית, לא בהספק המרבי, לא בנפח האוורור, לא בקצב הנשימה, לא בדופק, ולא במאמץ הנתפס. כל המדדים האלה נשארו מעל הרף המקובל למובהקות.
הזמן עד תשישות כן היה ארוך יותר כשהאף היה פתוח: 2.8 אחוז יותר בנשימת פה-ואף, ו-4.2 אחוז יותר כשהאף הורחב בתרסיס — שניהם בהשוואה לנשימת פה בלבד. אבל גם ההפרשים האלה לא היו מובהקים סטטיסטית, וגודל האפקט שנמדד היה קטן (Cohen's d של 0.19 ו-0.28 — מדד שמתאר עד כמה ההבדל גדול ביחס לפיזור הטבעי בין המדידות).
מה זה אומר בשפה פשוטה? ייתכן שיש שם יתרון קטן, וייתכן שאין בכלל. עם 12 משתתפים, המחקר פשוט לא מסוגל להבחין בין השניים. ״לא מובהק״ אינו שם נרדף ל״אין הבדל״ — הוא אומר שהמחקר לא הצליח להוכיח הבדל.
אם ציפינו לסיפור נקי שבו אף פתוח עדיף בכל פרמטר — המחקר לא סיפק אותו. דווקא ההפך.
לקטט הוא תוצר לוואי של מאמץ אנאירובי, ומשמש כאינדיקטור לעומס מטבולי. רמות הלקטט בדם היו נמוכות באופן מובהק דווקא בתנאי של נשימת פה בלבד. מיד בתום המבחן המרבי נמדדו 9.12 ממול לליטר בנשימת פה, מול 9.83 בנשימת פה-ואף ו-9.81 בנשימת פה-ואף עם אף מורחב. שלוש דקות אחרי סיום המאמץ נשמר אותו כיוון: 8.6 מול 9.6.
החוקרים עצמם מכנים את הממצא הזה פרדוקסלי. ההסבר שהם מציעים — שמסלול נשימה יחיד ובעל התנגדות נמוכה עשוי להיות יעיל יותר מבחינה מטבולית — הוא השערה, לא מסקנה, והם כותבים במפורש שהנושא דורש מחקר נוסף.
שווה לשים לב לכיוון: הלקטט הנמוך יותר לא תורגם לביצוע טוב יותר. הזמן עד תשישות בנשימת פה בלבד היה דווקא הקצר מבין השלושה. שני הממצאים לא מסתדרים לכדי סיפור אחד, וזו בדיוק הסיבה שהחוקרים נשארו זהירים במסקנות.
אחד הממצאים המעניינים במחקר לא נוגע לביצועים בכלל, אלא לאף עצמו. ההתנגדות של האף לזרימת אוויר ירדה ביותר מ-50 אחוז מתחילת הבדיקה ועד סופה.
ההסבר פיזיולוגי: מאמץ גופני מפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית, וזו גורמת לכלי הדם ברירית האף להתכווץ. הרירית מצטמצמת, המעבר מתרחב, והאף נפתח מעצמו — בלי שום התערבות חיצונית.
וזה גם מציע הסבר למה התרסיס לא עשה הבדל דרמטי: כשהגוף כבר פתח את האף בכוחות עצמו, פתיחה נוספת מוסיפה פחות. אכן, לא נמצא הבדל מובהק בין התנאים בהתנגדות האף, בזרימת האוויר דרכו, בנפחו או בחתך הצר ביותר שלו.
החוקרים גם מזכירים — מתוך ספרות קודמת, לא ממדידה משלהם — שהמעבר מנשימת אף לנשימת פה-ואף מתרחש בממוצע סביב עומס של 105 ואט, אבל שנקודת המעבר הזו משתנה מאוד מאדם לאדם.
קודם כל הבהרה שחייבת להיאמר: המחקר הזה לא בדק מדבקת אף. הוא בדק מסלול נשימה (פה מול פה-ואף) והרחבה תרופתית של האף באמצעות תרסיס. מדבקת אף היא מרחיב אף חיצוני — היא פועלת מכנית, מושכת החוצה את הדופן החיצונית של המעבר הצר, ולא כימית על נפיחות הרירית. אלה מנגנונים שונים, ולכן אי אפשר לגזור מהמחקר הזה מסקנה ישירה על מדבקה.
מה כן אפשר ללמוד ממנו? בעיקר איפה לא כדאי לתלות ציפיות. בשיא המאמץ, אצל ספורטאים בריאים ומאומנים היטב, אף פתוח יותר לא העלה את צריכת החמצן המרבית ולא את ההספק המרבי. מי שמצפה שפתיחת האף תשבור לו שיא במבחן מאמץ מקסימלי — המחקר הזה לא תומך בציפייה הזו.
מצד שני, המחקר גם לא בחן את המצבים שבהם רוב האנשים בכלל מרגישים את האף: מאמץ תת-מרבי ממושך, חימום, נוחות נשימה, התאוששות, או אנשים שהאף שלהם חסום מלכתחילה. על אלה הוא לא אומר דבר — לא לטובה ולא לרעה. המשתתפים כאן היו בריאים, והבדיקות נערכו מחוץ לעונת האבקנים.
המגבלות של המחקר הזה משמעותיות, והחוקרים עצמם מונים חלק מהן. המדגם קטן מאוד — 12 משתתפים בלבד, כולם גברים, כולם ספורטאי סבולת מאומנים היטב עם VO2max ממוצע של 67.2. זו אוכלוסייה מאוד לא מייצגת: מתאמנים חובבים, נשים, או אנשים עם גודש אף כרוני פשוט לא נכללו, ואי אפשר להסיק עליהם דבר. במאמר גם לא מופיע חישוב עוצמה סטטיסטית מראש, כלומר לא נקבע כמה משתתפים דרושים כדי לזהות הבדל בגודל שנמדד בפועל — וזו נקודה קריטית: כשהפרש הזמן עד תשישות עומד על 2.8 ו-4.2 אחוז והמדגם מונה 12 אנשים, ״לא מובהק״ אינו אומר ״אין הבדל״, אלא שהמחקר לא היה מסוגל לזהות הבדל בסדר גודל כזה גם אילו היה קיים. בנוסף, המשתתפים ידעו בכל רגע באיזה תנאי הם נמצאים — אי אפשר להסתיר מאדם שיש אטב על האף שלו — כך שאפקט ציפייה אינו נשלל. הבדיקות נערכו מחוץ לעונת האבקנים, כך שהשפעת גודש אלרגי לא נבחנה כלל. המרווח בין המפגשים היה משתנה מאוד (מארבעה ימים ועד כמה שבועות), לא הייתה אימות אובייקטיבי לכך שהמשתתפים אכן נשמו במסלול שהוגדר להם מעבר לתצפית חזותית, ולא נמדדה התנגדות האף בפירוט דווקא בשלב המאמץ המרבי. ולבסוף, וזה החשוב ביותר להקשר שלנו: ההרחבה נעשתה בתרסיס תרופתי, לא באמצעי מכני חיצוני, והמחקר לא נועד לבדוק מוצר כלשהו.
המחקר הזה לא בדק מדבקת אף בכלל — הוא בדק מסלול נשימה והרחבת אף בתרסיס תרופתי, שהוא מנגנון אחר לגמרי. מה שהוא כן אומר: אצל 12 ספורטאי סבולת מאומנים, בשיא המאמץ, אף פתוח יותר לא העלה את צריכת החמצן המרבית ולא את ההספק. על מאמץ תת-מרבי, חימום, נוחות או אנשים עם אף חסום — המחקר לא אומר דבר. חשוב גם לומר: מדבקות אף אינן מכשור רפואי ואינן מיועדות לאבחן, לטפל או למנוע מחלה.
כי עם 12 משתתפים, הפרש בסדר גודל כזה עדיין נמצא בטווח שאפשר להסביר במקריות. הסטטיסטיקה לא הצליחה להפריד בין ״יש כאן יתרון קטן״ ל״זה רעש״. זה לא אומר שההבדל אינו קיים — זה אומר שהמחקר הזה, בגודל הזה, לא היה מסוגל להוכיח אותו. מחקר גדול יותר עשוי להגיע לתשובה אחרת, לכל כיוון.
החוקרים עצמם קוראים לזה ממצא פרדוקסלי ולא נותנים לו תשובה סופית. ההשערה שהם מעלים היא שמסלול נשימה יחיד ובעל התנגדות נמוכה עשוי להיות יעיל יותר מבחינה מטבולית. הם כותבים במפורש שנדרש מחקר נוסף. שווה לזכור שהלקטט הנמוך יותר לא תורגם לביצוע טוב יותר — הזמן עד תשישות בתנאי הזה היה דווקא הקצר מבין השלושה.
Bergqvist J, Reite F, et al. Effects of oral, oronasal, and oronasal breathing with a decongested nose during incremental maximal exercise testing of well-trained endurance athletes: a randomized cross-over study. Front Physiol. 2025.
המחקר עוסק במרחיבי אף חיצוניים כקטגוריה — המנגנון שעליו מבוססים מוצרי Protella — ולא במוצר מסוים בשמו. תוצאות משתנות בין אנשים. המוצרים אינם מכשיר רפואי ואינם מיועדים לאבחן, לטפל או למנוע מחלה. לתסמינים מתמשכים יש לפנות לרופא.
המנגנון שנחקר — פתיחה מכנית של נתיב האף — הוא בדיוק מה שהמדבקות שלנו עושות.