מה שכולנו "ידענו"

התרבות הספורטיבית אימצה כברירת מחדל את נשימת הפה במאמץ, מתוך הנחה שאי אפשר לחמצן את הגוף מספיק דרך האף. ההנחה הזו נכונה חלקית — אבל היא גם גרמה לנו לפספס את היתרונות של נשימה אפית בחלק הגדול של האימון.

מה שהמחקר מתחיל לגלות

בשנים האחרונות מצטברות עדויות לכך שנשימה דרך האף בריצה עשויה להיות עדיפה לביצועים, לפחות בעצימויות קלות עד בינוניות. נשימה אפית מאטה ומעמיקה את הנשימה, מגבירה ייצור תחמוצת חנקן, ומפתחת סבילות גבוהה יותר לפחמן דו-חמצני.

מחקרים שהשוו נשימה אפית לנשימת פה בחנו גם ביצוע שרירי, חמצון השריר והתאוששות — והתמונה תומכת ביתרונות של נשימה אפית באימוני סיבולת.

אבל יש גבול

חשוב להיות מדויקים: לאף יש "תקרת זרימה". בעצימויות הגבוהות ביותר — ספרינט, אינטרוול קשה, עלייה תלולה — דרישת האוויר עולה על מה שהאף יכול לספק. בשלב הזה נשימה דרך הפה אינה טעות אלא הכרח פיזיולוגי.

הגישה המעשית

במקום לבחור צד, חשבו על נשימה אפית כעל מיומנות שמרחיבים בהדרגה: בחימום ובריצות קלות — נשימה אפית בלבד; בעצימות בינונית — נשימה אפית כל עוד נוח; בעצימות גבוהה — אפשרו לעצמכם לנשום דרך הפה; ובאורח החיים — נשמו דרך האף במנוחה ובשינה, שם נבנית ההסתגלות.

שאלות נפוצות

מקורות: Susan Lacke, "Should You Breathe Through Your Mouth or Nose During Exercise?" (Triathlete)  ·  Highlight "Articles" — Gudslip